נווה יעקב (בהתחלה כפר עברי או הכפר העברי) הייתה מושבה יהודית, שהוקמה כ-7 ק"מ מצפון לירושלים. המושבה נוסדה בשנת ה'תרפ"ה 1925 ונחרבה במלחמת העצמאות.
השכונה נווה יעקב בירושלים, שהוקמה בשנת 1970 נקראת על שם יישוב זה, אולם השכונה נמצאת צפון-מזרחית למיקומו המקורי של היישוב.
אבן הפינה לבניין עשרת הבתים הראשונים, הונחה ביום 10 ביולי 1924 - ח' בתמוז ה'תרפ"ד, וכעבור כשנה, בחודש אב ה'תרפ"ה (1925) ראשוני המתיישבים נכנסו להתגורר בבתיהם, למרות מנהגי האבלות של תחילת חודש אב, מתוך השקפה הלכתית הסוברת שיש להעדיף את קיומה של מצוות יישוב ארץ ישראל גם על חשבון תוקפם של מנהגי האבלות.
בשיאו, מנה היישוב כ-30 משפחות אולם עקב התנאים הקשים והמרחק מירושלים, סבל היישוב מחוסר יציבות התיישבותית ותחלופת התושבים הייתה רבה.
ב-29 בנובמבר 1947, עם קבלת ההחלטה בעצרת האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל, התחדשו ההתקפות על שני היישובים המבודדים עטרות ונווה יעקב. שני היישובים היו תחת מצור ממושך וסבלו מחוסר רב במים, מזון ותחמושת. בסך הכול נפלו בשני היישובים 42 לוחמים ונפצעו 96.
באפריל 1948 פונו מהיישובים הילדים והנשים.
חיילי הלגיון ותושבי הסביבה פשטו על היישובים הנטושים והרסו אותם עד היסוד.
